<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' פריה ורביה פ"ב</h1>
<h2>דף מח.</h2>
כל המונע אשתו מעונתה כדי לצערה עובר בלאו, שנאמר [שמות כ"א], ועונתה לא יגרע, ולא לוקה שאין בו מעשה. וצריך לשמש בקירוב בשר, שאם אמר, אי איפשי אלא כל אחד בבגדיו, יוציא ויתן כתבה. ואפילו היא מעוברת מצוה לשמחה אם סבור שמתאוה.
<h2>דף סא:</h2>
וכך משפטי העונות איש ואיש כפי מלאכתו. הטיילים שאין להם מלאכה כלל שמכשלת כחם, עונתיהם (בלל) [בכל] לילה. הפועלים, כגון החייטין והאורגים והבונים ודוגמתן, אם מלאכתן בעיר עונתם שתי פעמים בשבת, אם מלאכתן בעיר אחרת פעם אחת בשבת. החמרים אחד בשבת, הגמלים אחד לשלשים יום. הספנין אחד לששה חדשים. תלמידי חכמים פעם אחת בשבת, שתורתן מתשת כחן. ויכולה אשה לעכב בעלה שלא יצא לסחורה רק למקום קרוב, אם לא ברשותה, ושלא יקח אומנות שעונתה רחוקה יותר מאמנותו שמלפנים. כגון חמר ליעשות גמל, גמל ליעשות ספן. אבל ליעשות תלמיד חכם אין יכולה לעכב ויוצא בלא רשותה שלש שנים ללמוד תורה. ותקן ר"ת י"ח חדשים.
התש כחו או חלה ימתין ששה חדשים, עונת הרחוק שבכל אדם, עד שיבריא ואחר כך אם לא נתנה לו רשות יוציא ויתן כתובה.
אשה שהרשת בעלה למנוע מעונתה מותר אם קיים פריה ורביה, אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים.
<h2>דף סג.</h2>
המורד על אשתו ואמר, הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה ששנאתיה, מוסיפין על כתבתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת. וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה לישב. ואע"פ שמוסיף כך, עובר בלא יגרע, שאם שנאה ישלחנה, אבל לענות אסור.
<h2>דף סג:</h2>
המורדת על בעלה, שלא רוצה לשמש, אם אמרה, מאסתיו ולא יכולתי ליבעל לו, כופין אותו (לשנאותה) [לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה] ותצא בלא כתבה ותטול בלאותיה קיימין בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ולא תטול משל בעלה כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה פושטת ונותנת וכל שנתן לה מחזירתו לו, שלא נתן כדי שתטול ותצא. וכן פרש"י, אבל ר"ת ור"ח פי', שלא יגרשנה בעל כרחו, כדאמ' פרק חרש [יבמות קי"ג ע"ב], האיש אינו מוציא אלא לרצונו. אבל אמרה, איני משמשת עמו כדי לצערו שכעס עלי, ועשה לי כך וכך, שומעין לה ואומרים לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך תפסיד כתובתך אפילו ק' מנה, ואחר מכריזין עליה בבתי כנסיות ומדרשות בכל יום ארבע שבתות רצופין. אבל בתוס' [כתובות פ"ה ה"ו] משמע שאין מכריזין בכל יום רק פעם אחת בשבת, ואומרים, פלוני' מרדה על בעלה, ואחר ההכרזה אומרים לה עוד, אם תעמוד במרדך, תפסידי כתבתך, וכן פסק ר"ת שיוכיחוה שני פעמים. עמדה עוד במרדה לא יהיה לה כתבה כלל. ולא יתן לה גט כל י"ב חדש ואין לה מזונות כל הי"ב חדש. מתה קודם הגט בעלה יורשה, אבל רב שרירא גאון כתב, דלא משהינן המורדת אגטא כלל פן תצא לתרבות רעה, אך נותן לה גט מיד אחר ד' שבתות. וכן יבמה שלא רצ[ת]ה להתיבם כדי לצערו כסדר הזה עושין לה. וכשתצא אחר י"ב חדש לדעת המימוני [פי"ד מהלכ' אישות הי"ג] תחזיר כל דבר שהוא של בעל, ובלאות נכסי מלוג הקיימין אם תפסה אין מוציאין מידה, תפסן בעל לא תוציא מידו ולא ישלם כלום, אפילו מנכסי צאן ברזל אם אבד. וגאונים אמרו מנהגים אחרים במורדת ולא פשטו, אך אומר המימוני [שם הי"ד], שדין זה ראוי לילך כדין התלמוד.
